המחקר דן בהרחבה באנתולוגיה "מקוה ישראל" של הרב ישראל קושטא )ליוורנו 1851 (. הספר
נמנה עם המקראות הראשונות בעברית לילדים בעולם החינוך היהודי. קושטא עשה שימוש
במקורות שונים, אך הוא ניסח מחדש את המקור או המקורות, לעתים תוך הכנסת שינויים
מהותיים בהם. בכך המקראה שלו שונה ממקראות אחרות, שמכנסות בהן מקורות שונים ככתבם
וכלשונם.
המקראה כוללת 100 סיפורים ללא סיווג לקבוצות משנה וללא כותרות. במחקר חולקו הסיפורים
לשבע קבוצות תוכן ולכל סיפור ניתנה כותרת. החלוקה הזו התבררה כחשובה להבנת טיבה ותוכנה
של המקראה.
המחקר מנתח כל סיפור בפרמטרים הבאים: איתור המקור/ות והשינויים שהוכנסו בהם ומתן סיבה
אפשרית לסטייה מהנוסח המקורי. זו פעם ראשונה במחקר המועט שנערך על הספר, שבו נותחו כל
100 הסיפורים שלו.
נערך ניתוח סטטיסטי של 100 הסיפורים לפי משתנים שונים, כמו: מקור הסיפורים, תקופת
התרחשותם וארץ התרחשותם, המגדר של הגיבור, התייחסות לעשירים ולעניים, התייחסות ללימוד
והשכלה ועוד. ניתוח סטטיסטי כזה אינו שכיח במחקרים דומים והוא בבחינת חידוש מתודולוגי
בניתוח מקראות הנלמדות בבתי ספר.
הסיפורים סובבים סביב שני צירים: הציר האנושי )הדגשת ערכים של צדק, שוויון, גמילות חסדים,
לימוד והשכלה( והציר היהודי )שמירה על זהות יהודית, המשך דבקות במסורת היהודית-ספרדית
של הכרת נכסי צאן ברזל של היהדות ושליטה בחכמות חיצוניות, כמו: רפואה, שפות זרות,
פילוסופיה, אסטרונומיה וכיוצ"ב(.
נמצא שהמטרה העיקרית של המקראה היא העברת מסרים חינוכיים לקוראים הצעירים ואילו
המטרה של הנחלת הלשון העברית היא משנית.